שם הסיפור: מיץ האוכמניות.


הכירו את סִימָה אֶלְסְטוֹן, בתו היחידה של הנרי אלסטון, ראש העיר של טרופי.
הנרי היה איש של שליטה. סדר. מוניטין.
בעיר שבנה כמו דגם מושלם, לא היה מקום לטעויות – ובטח שלא לרגשות לא צפויים או סיפורים שמסרבים להיכנס לתוך טבלה מסודרת.


אבל לסימה הייתה נשמה אחרת.


היא נולדה עם ניצוץ – לא של מרד, אלא של לב.
היא לא רצתה להפר את הכללים, רק להרגיש משהו אמיתי.


בגיל תשע-עשרה היא התאהבה.
לא בעסקן צעיר או באחד מעוזריו של אביה, אלא דווקא בקפטן הוק – נווד ימי עם מבטא מסתורי ועיניים שראו מקומות שמעולם לא הופיעו על מפות. הוא היה מלא בחיים. לא צפוי. פרא אמיתי.


לילה אחד, מתחת לאור הדועך של המגדלור, סימה גילתה שהיא בהיריון.


היא לא סיפרה לאף אחד.
לא לאביה.
לא לקפטן הוק.


היא ידעה: אם אביה יגלה, הוא לא רק יכעס. הוא יהרוס.
ימחק, ולכן היא הסתירה את ההיריון, את הלידה, את הילד.
וקראה לו בשם שאיש לא הכיר — בַּבְּדוּקִי.
שם שהרגיש לה כמו שיר, כמו חלום של תינוק שעדיין לא נכתב.


הוא היה תינוק עדין ונבון, כאילו נולד כבר עם זיכרון.
היה לו חיוך ששובר דממה ועיניים סקרניות שלא פחדו להביט בשמש.


אבל מה שהוא הכי אהב בעולם היה — מיץ אוכמניות.
הוא היה שותה ממנו לאט, כאילו זו תרופה קסומה, ולוחש:
"המיץ הזה מרגיש לי כמו חיבוק."


סימה ניסתה לגדל אותו לבדה, בצל העולם, בלי שיבחינו.
היא עבדה בקיוסק הקטן שעל החוף – פרנסה מינימלית אבל שקטה.
יום אחד, כשהייתה צריכה לעזור ללקוח עצבני, היא השאירה את בבדוקי רק לרגע על קו המים.
רק רגע.


כשחזרה – הוא נעלם.


לא עקבות.
לא צלילים.
לא בכי.


רק בקבוק חצי ריק של מיץ אוכמניות תקוע בחול, כמו זיכרון שהיא לא ביקשה.


היא חיפשה ימים. שבועות.
אבל בבדוקי הפך לאגדה, לאובדן שקט שמלווה אותה עד היום.


ומאז, בכל פעם שמישהו שואל אותה:
"מה המשקה האהוב עלייך?"
היא עונה בלי להסס:
"מיץ אוכמניות."


אבל לא בגלל שהיא אוהבת אותו.
אלא כי זו הדרך היחידה שלה לזכור בלי לצעוק.


מה שסימה לא יודעת, זה שבבדוקי לא נעלם.
הוא לא טבע.
הוא לא נבלע בגל.


הוא נמצא.
פשוט החיים סידרו לו נתיב אחר. בבדוקי הפך לילד שכולם בטרופי מכירים בשם: רונגו.


ילד יתום שגדל בנמל, תחת חסותו של אותו קפטן הוק – מבלי שאיש מהם ידע את האמת.
רונגו הוא בלונדיני, עם עיניים כחולות גדולות מדי, תמיד מהסס שנייה לפני שהוא מדבר.
יש לו לב עדין, והוא טיפה פחדן – לא מסוג הפחד שנובע מחולשה, אלא מזהירות של מי שכבר איבד משהו, גם אם לא זוכר מה.


הוא שקט, אבל בוהה הרבה בים.
מצייר על דפנות הארגזים סמלים שאין לו מושג מאיפה הגיעו – כמו גלים בתוך גלים, צדפים, ושם אחד שהוא תמיד כותב בטעות כשמישהו מבקש ממנו לכתוב את שמו:


בַּבְּדוּ...
הוא תמיד עוצר שם.


והכי מוזר?
כשהוא מגיע לשוק, הוא מבקש רק דבר אחד:
מיץ אוכמניות.


ולא יודע להסביר למה – רק שזה מרגיש לו כמו משהו ישן.
כמו משהו שאהב, אי שם, מזמן.


#תחרותסיפורבבדוקי
הסיפור הזה הוכן בשביל התחרות של בבדוקי - מקווה שאהבתם!
נ.ב צוות טרופי אני לא בטוח איך עושים האשטג אז אם זה לא השיטה הנכונה בבקשה תוסיפו לי השאטאג ל #תחרותסיפורבבדוקי